חג'ו נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה זו בהתאם להוראת סעיף 4ג' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

המדובר בתובע, יליד 1948, אשר נפגע בשתי תאונות: הראשונה מיום 31.12.2008, אשר ארעה בעת שתובע היה בדרכו לעבודה ורכב אחר פגע ברכבו מאחור, ומשכך היא בגדר "תאונת עבודה" (להלן: "התאונה הראשונה"); ואילו השניה, שארעה ביום 27.7.2009, אף היא בעת פגיעה מאחור ברכב הנהוג על ידי התובע, לא ארעה במהלך נסיעה לעבודה (להלן: "התאונה השניה").

ביחס לתאונה הראשונה, קבע המל"ל, לאחר תום תקופת אי כושר מלא של חודש ימים, נכות זמנית בשיעור 15% למשך פחות מחודש נוסף (עד ליום 21.2.09), ולאחר מכן קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

בקשה שהגיש התובע להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל ביחס לתאונה הראשונה, וכן למנות מומחה רפואי ביחס לתאונה השניה, התקבלה על ידי בהחלטתי מיום 19.3.12 ובהתאם, מונה ד"ר ליאור מרום כמומחה מטעם בית המשפט (תוך שהתובע נושא בעלות שכרו).

ד"ר מרום הגיש חוות דעתו בה קבע כי מצא הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי ומותני אולם, מגבלה קלה זו, לא נגרמה על ידי איזה מהתאונות נשוא התביעה, אלא הן תוצאה של שינויים ניווניים התואמים את גילו של התובע.

בחוות דעתו התיחס המומחה לקיומה של תאונה קודמת משנת 2003 וכן לבדיקות הדמיה שנערכו לתובע לפני התאונות נשוא תביעה זו, ולאחריה, ואשר בהן מצא תימוכין לקביעתו בדבר העדר קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונות, או איזה מהן, לבין המגבלה שמצא.

ביחס לתאונה הראשונה

ב"כ התובע בטיעוניו בפני הפנה לתיעוד הרפואי ממנו עולה כי בתאונה זו סבל מחבלה בצוואר ובגב, היה במעקב בבית החולים ובקופת חולים והדגיש כי עד היום, נמצא התובע בטיפול מרפאת כאב ונזקק לזריקות ותרופות וכן לטיפולים פיזיוטרפיים רבים. התובע טען לתקופת אי כושר מלא עד ליום 21.2.09 (על אף שערר שהגיש התובע על גובה הנכות הזמנית שנקבע נדחה) וציין כי גם בחודשיים שלאחר מכן, חזר לעבודה חלקית בלבד בהיקף של 4 שעות, וזאת בגין מגבלותיו עקב התאונה.

באשר לנזק במהלך תקופה זו, מאחר ומדובר בעצמאי העובד כמנהל פרוייקטים בתחום הבנין, טען התובע כי נאלץ לשכור את שירותיו של קרוב משפחתו, מר זכי חג'ו, החל מיום 1.1.09, על מנת שהלה יעבוד במקומו בתקופת אי הכושר. לטענתו מר זכי הנ"ל הועסק במשך חצי שנה על מנת למלא את תפקידיו של התוב, וזאת על בסיס שכר חודשי של 3,900 ₪ בהתאם לתלושי משכורת שהוצגו, ומשכך יש לפסוק הפסד בעבד בסך 3,900 X 6 חודשים.

הנתבעת מתנגדת לפסיקת פיצוי כלשהו בגין הפסד השתכרות בעקבות התאונה הראשונה הן מאחר ולטעמה מדובר בפגיעה קלה ביותר שסבל התובע, וכי כל תלונותיו (לרבות אלו שבסמוך לאחר התרחשותה) נובעות ממצבו הרפואי שאינו קשור לפגיעה בתאונה, והן מהטעם שהתובע בתשובות לשאלון אישר כי בתקופה שלאחר התאונה, המשיך לקבל הכנסה כרגיל. לטענת הנתבעת, לאור קרבת המשפחה עם מר זכי ובהעדר ראיה כי העסקתו אכן נבעה מפגיעת התובע בתאונה, אין מקום לפסוק הפסד השתכרות כלשהו לעבר.

מעבר להפסד ההשתכרות לעבר, מבקש התובע פסיקת כאב וסבל בסכום המקסימלי בהעדר נכות ובצירוף ריבית (19,000 ₪), עזרת צד ג' הוצאות ונסיעות לעתיד ולעבר (20,000 ₪). כאשר מוסכם כי מכל סכום שייפסק יש להפחית את תגמולי המל"ל (דמי פגיעה וגמלת נכות בגין נכות זמנית) אשר מסתכמים לסכום נומינלי של 11,354 ₪.

לאחר עיון במלוא טיעוני הצדדים והמסמכים שצורפו לטיעוניהם ובהתחשב בהסדר הדיוני, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 7,500 ₪ מעבר לתגמולי המל"ל.

ביחס לתאונה השניה

אין מחלוקת כי בתאונה השניה טען התובע לפגיעה באותם איברים שנפגעו בתאונה הראשונה כאשר התיעוד ביחס לתאונה זו, דל יותר ומסתכם בתעודת חדר מיון, הפנייה לפיזיוטרפיה וביקורים בודדים אצל רופא בקופת חולים, בין היתר לצורך הוצאת אישורי אי כושר למשך 48 יום.

התובע מבקש לפסוק כאב וסבל בסך 12,000 ₪, הפסד השתכרות בעבר למשך חודש וחצי 12,000 ₪ בצרוף ריבית וכן עזרת צד ג' והוצאות בסך של 5,500 ₪.

הנתבעת לעומת זאת טוענת כי מדובר בתאונה כה קלה אשר ספק אם הנזק שארע בה לתובע, עונה על הגדרת "נזק גוף" כמשמעותו בחוק הפלת"ד.

הנתבעת מצביעה על כך שבבדיקה בחדר המיון, לא נמצאו ממצאים כלשהם ובדיקתו בפני אורטופד בבית החולים, בעקבות תלונות זהות לתלונות בתאונה הראשונה, היתה תקינה לחלוטין והתובע שוחרר באותו יום לביתו.

לטענת הנתבעת תעודות המחלה חסרות כל פרופורציה לפגיעה הקלה ולטעמה יש לדחות את התביעה בגין הפגיעה בתאונה זו או לחלופין, לפסוק כאב וסבל בלבד בסכום שלא יעלה על 1,000 ₪.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים ביחס לתאונה השניה, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 3,500 ₪ בגין התאונה השניה.